<h1>שו"ת מהר"ם מרוטנבורג — דפוס לבוב סימן ת"ג, דפוס פראג סימן תר"ל</h1>
<h2>דף יד:</h2>
אשר שאלת על האשה שבשעת צרכיה רואה דם על המים, כמו קרטין כחול, ואינם אדומים אלא דיהה. (תשובה) חזרנו על כל צדדין, ולא מצאנו לה היתר אם בכל פעם כשהיא עושה צרכיה ובודקות עצמה אח"כ בקינוח רואה דם בעד. דאע"ג דקיי"ל כרבי יוסי (נ"ט ע"ב) דאמר בין עומדת בין יושב(ו)ת טהורה, כדפסיק שמואל בפרק האשה (שם), ה"מ כי נמצא דם בספל, דאין דרך דם מקור לבא עם מי רגלים, אלא ודאי דם מכה הוא. אבל אם בדקה אח"כ וראתה דם, ודאי אינו אלא מן המקור, כיון דלא אתא ממש עם מי רגלים. כדפרכינן פרק האשה גבי יושבת לרבי מאיר אמאי טהורה, דלמא בתר דתיימו מיא אתא, אלמא כל היכי דאיכא למיתלי לחומרא תלינן, ולא מטהרינן אלא היכי דאיכא למימר בודאי לא מן המקור בא. ואע"ג דאיכא למידחי ה"מ לרבי מאיר דמחמיר, אבל לרבי יוסי דמיקל לא מחמרינן נמי בהא, אין נראה לומר כן, כיון דבודאי בתר דתמו מיא אתא, דאפילו לרבי יוסי טמאה, דע"כ לא פליג ר' יוסי אלא היכי דנמצא דם על המים בספל, דודאי לא אתי דם מקור עם זינוק מי רגלים, אבל בתר דתמו מיא מודה דטמאה. ואף היכא דאתאי עם מי רגלים ונמצא בספל, זימנין דמטמא רבי יוסי, היכא דמשמע דבאשה יושבת סבירא ליה לגמרי כרבי מאיר, וליכא פלוגתא בינייהו ביושבת. וא"כ כי היכי דלרבי מאיר לא מטהרינן ביושבת אלא במזנקת בתר דתמו מיא לגמרי ובדקה בעד ומצאה דם טמאה. וכ"ש שיש לאוסרה לפר"ח דפירש דאפילו נמצא דם על המים דקאמר רבי יוסי טהורה, לאו טהורה לגמרי קאמר, אלא טהורה משום נדה וטמאה משום כתם, למסקנא דפרק כל היד (י"ד ע"ב) דטמאה דרבי מאיר משום נדה, אז איכא לפרושי דטהורה דרבי מאיר ביושבת, טהורה משום נדה וטמאה משום כתם, ובין כך ובין כך טהורה דרבי יוסי יש לפרש כן. והשתא בהא סלקינן, אם זאת האשה רגילה לראות דם תדיר אחר שעושה צרכיה [אין לה היתר לבעלה אא"כ תיעקר ממנה] ג' פעמים, פעם אחת כשתטיל מים [ושוב בשניה] ושוב בשלישית, ואם בג' פעמים רצופים לא תמצא דם, לא חיישינן. ואפילו לבדוק עצמה לאחר שתעשה צרכיה תו לא בעיא, דקיי"ל (י"ב ע"א) כל לבעלה לא בעיא בדיקה.
ואם אינה רגילה לראות דם בכל פעם ופעם, אלא לפרקים, אם אותם פרקים שוים הם בקביעות, ואפילו בדילוג שוה, קבעה לה ווסת, בשוה או בדילוג, הכל לפי מה שהוא. וימים שבינתים, אם בטלה לראיית דם דבתר מי רגלים טהורה לבעלה, עד שתגיע שעת ווסתה. אבל אם אין לה שום ווסת לראיית דם שלה דבהדי מי רגלים, אלא לפעמים פעם אחת ביום ולפעמים פעם אחת בשבת ולפעמים פעם אחת בחודש, אינה צריכה לבדוק עצמה ימים שבינתים, רק חוששת לאותו יום לכשיבא. כגון אם מתחילה ראתה דם בר"ח ניסן אחר שעשתה צרכיה, ושוב לא ראתה עד עשרה בניסן, חוששת סוף לעשרה ימים, דהיינו י"ט בניסן. ואם תראה בו ולא ראתה דם, שוב אינה חוששת לו, דכיון דלא נקבע אלא פעם אחת ונעקר ממנה בפעם שניה, כדמשמע (בהדיא [בההיא] (ס"ג ע"ב) שהיתה למודה לראות יום ט"ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורין וכו'. ואין לומר כיון דלא ראתה דם אחר צרכיה אלא פעם אחת, אפילו מיחוש לא חיישינן, משום דהו"ל ספק ספיקא, חדא דלמא מכה הוא, ואת"ל דדם מקור, כיון דלא קבע ווסת עדיין לא (תידחי) [תיחזי] זימנא אחריתי, דזה אינו, בחזקת דם מקור ליכא למימר דלמא דם מכה הוא, דכיון דבתר דתמו מיא אתא ודאי מן המקור בא. ועוד כיון דאיכא דוכתי דמחמרי אפילו בשמצי [לומר] ספק ספיקא, כגון גוסס ומים שאין להם סוף (יבמות ק"כ ע"ב), דבעריות מחמרינן, ובסבלונות (קידושין נ' ע"ב) לפר"ח דחיישינן למיעוטא. ועוד למאי דפרישית לפר"ח ודלמא לבתר דתמו אתו והויא טמאה ודאי, משום דחזקת דמים מן המקור בא.
אמנם דאפילו רואה דם תדיר אחר צרכיה אינה קובעות ווסת בזה, (דתיהוי) [דתיבעי] ג' פעמים למעקריה, אלא בחדא זימנא מיעקר, כמו שפי' בכמה [מקומות], כיון דמחמת אונס חזאי. אע"ג דמה שהיא כגון קרטין הן כמין חול, ושוב נימוחין הן, דתנן בהמפלת (כ"א ע"א) כמין קליפה כמין שעורה כמין (עפצים) [עפר] תטיל למים, אם נימוחו טמאה. ולא דמי כלל להא [דאמר בפרק כל היד] (ט"ז ע"א) הרואה דם מחמת מכה אפילו בימי נדותה טהורה, רבי אומר חוששין לווסתה דקאמר לחומרא קאמר, לאשמעינן ודאי דאע"ג דאם רואה מחמת מכה, חיישינן שמא דם נדה מעורב בשרואה בשעת טהרה, (אבל הכא) אע"פ שיש לה ווסת מל' לל' כשאר נשים לראייה גמורה, קבעה לה להא, דילמא כשהיא עושה צרכיה תראה, כמו קפצה (י"א ע"א). ואע"ג דתניא (שם) כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה לה ווסת, ונהי דמיקבע לא קבעה [לקפיצות לבד, אבל לקפיצות בהדי ימים קבעה], כדאמר פ"ק דנדה (י"א ע"א) קפצה וראתה קבעה לה ווסת לימים ולקפיצות.
ומה שכתבת שקיבלת (דצחוק מפני) [דצח הוא משני] צדדין, ודם הגליד אינו צח (אינו) אלא מצד אחר, אין לך לסמוך על קבלה זו, דכמה גדולי התלמוד לא היו יודעין בדבר זה, וכ"ש אנו. ובכתמים דרבנן תוכל לסמוך, דקיי"ל בהו (נ"ח ע"ב) תולין בכל מה שיכולין לתלות. ומה שכתבתי למעלה דבחדא זימנא חזיא דם אחר עשיית צרכיה חיישינן מכאן ואילך בפעם ראשונה כשתטיל למים, לכאורה היה נראה דלא חיישינן כיון דבאונס חזיא לא חיישינן, כדתנן פ"ק דנדה (ז' ע"ב) אם ראתה הראשונה באונס אף השניה דיה שעתה, אלמא כל ראיה באונס כמאן דליתא דמי לאחמורי בראיה שאחר כך, אע"פ אין להחמיר בזה מחמת שאנו מדמין, ושלום. מאיר ברבי ברוך שיחיה.
<h2>דף נט:</h2>
אשר שאלת על האשה שבשעת צרכיה רואה דם על המים, כמו קרטין כחול, ואינם אדומים אלא דיהה. (תשובה) חזרנו על כל צדדין, ולא מצאנו לה היתר אם בכל פעם כשהיא עושה צרכיה ובודקות עצמה אח"כ בקינוח רואה דם בעד. דאע"ג דקיי"ל כרבי יוסי (נ"ט ע"ב) דאמר בין עומדת בין יושב(ו)ת טהורה, כדפסיק שמואל בפרק האשה (שם), ה"מ כי נמצא דם בספל, דאין דרך דם מקור לבא עם מי רגלים, אלא ודאי דם מכה הוא. אבל אם בדקה אח"כ וראתה דם, ודאי אינו אלא מן המקור, כיון דלא אתא ממש עם מי רגלים. כדפרכינן פרק האשה גבי יושבת לרבי מאיר אמאי טהורה, דלמא בתר דתיימו מיא אתא, אלמא כל היכי דאיכא למיתלי לחומרא תלינן, ולא מטהרינן אלא היכי דאיכא למימר בודאי לא מן המקור בא. ואע"ג דאיכא למידחי ה"מ לרבי מאיר דמחמיר, אבל לרבי יוסי דמיקל לא מחמרינן נמי בהא, אין נראה לומר כן, כיון דבודאי בתר דתמו מיא אתא, דאפילו לרבי יוסי טמאה, דע"כ לא פליג ר' יוסי אלא היכי דנמצא דם על המים בספל, דודאי לא אתי דם מקור עם זינוק מי רגלים, אבל בתר דתמו מיא מודה דטמאה. ואף היכא דאתאי עם מי רגלים ונמצא בספל, זימנין דמטמא רבי יוסי, היכא דמשמע דבאשה יושבת סבירא ליה לגמרי כרבי מאיר, וליכא פלוגתא בינייהו ביושבת. וא"כ כי היכי דלרבי מאיר לא מטהרינן ביושבת אלא במזנקת בתר דתמו מיא לגמרי ובדקה בעד ומצאה דם טמאה. וכ"ש שיש לאוסרה לפר"ח דפירש דאפילו נמצא דם על המים דקאמר רבי יוסי טהורה, לאו טהורה לגמרי קאמר, אלא טהורה משום נדה וטמאה משום כתם, למסקנא דפרק כל היד (י"ד ע"ב) דטמאה דרבי מאיר משום נדה, אז איכא לפרושי דטהורה דרבי מאיר ביושבת, טהורה משום נדה וטמאה משום כתם, ובין כך ובין כך טהורה דרבי יוסי יש לפרש כן. והשתא בהא סלקינן, אם זאת האשה רגילה לראות דם תדיר אחר שעושה צרכיה [אין לה היתר לבעלה אא"כ תיעקר ממנה] ג' פעמים, פעם אחת כשתטיל מים [ושוב בשניה] ושוב בשלישית, ואם בג' פעמים רצופים לא תמצא דם, לא חיישינן. ואפילו לבדוק עצמה לאחר שתעשה צרכיה תו לא בעיא, דקיי"ל (י"ב ע"א) כל לבעלה לא בעיא בדיקה.
ואם אינה רגילה לראות דם בכל פעם ופעם, אלא לפרקים, אם אותם פרקים שוים הם בקביעות, ואפילו בדילוג שוה, קבעה לה ווסת, בשוה או בדילוג, הכל לפי מה שהוא. וימים שבינתים, אם בטלה לראיית דם דבתר מי רגלים טהורה לבעלה, עד שתגיע שעת ווסתה. אבל אם אין לה שום ווסת לראיית דם שלה דבהדי מי רגלים, אלא לפעמים פעם אחת ביום ולפעמים פעם אחת בשבת ולפעמים פעם אחת בחודש, אינה צריכה לבדוק עצמה ימים שבינתים, רק חוששת לאותו יום לכשיבא. כגון אם מתחילה ראתה דם בר"ח ניסן אחר שעשתה צרכיה, ושוב לא ראתה עד עשרה בניסן, חוששת סוף לעשרה ימים, דהיינו י"ט בניסן. ואם תראה בו ולא ראתה דם, שוב אינה חוששת לו, דכיון דלא נקבע אלא פעם אחת ונעקר ממנה בפעם שניה, כדמשמע (בהדיא [בההיא] (ס"ג ע"ב) שהיתה למודה לראות יום ט"ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורין וכו'. ואין לומר כיון דלא ראתה דם אחר צרכיה אלא פעם אחת, אפילו מיחוש לא חיישינן, משום דהו"ל ספק ספיקא, חדא דלמא מכה הוא, ואת"ל דדם מקור, כיון דלא קבע ווסת עדיין לא (תידחי) [תיחזי] זימנא אחריתי, דזה אינו, בחזקת דם מקור ליכא למימר דלמא דם מכה הוא, דכיון דבתר דתמו מיא אתא ודאי מן המקור בא. ועוד כיון דאיכא דוכתי דמחמרי אפילו בשמצי [לומר] ספק ספיקא, כגון גוסס ומים שאין להם סוף (יבמות ק"כ ע"ב), דבעריות מחמרינן, ובסבלונות (קידושין נ' ע"ב) לפר"ח דחיישינן למיעוטא. ועוד למאי דפרישית לפר"ח ודלמא לבתר דתמו אתו והויא טמאה ודאי, משום דחזקת דמים מן המקור בא.
אמנם דאפילו רואה דם תדיר אחר צרכיה אינה קובעות ווסת בזה, (דתיהוי) [דתיבעי] ג' פעמים למעקריה, אלא בחדא זימנא מיעקר, כמו שפי' בכמה [מקומות], כיון דמחמת אונס חזאי. אע"ג דמה שהיא כגון קרטין הן כמין חול, ושוב נימוחין הן, דתנן בהמפלת (כ"א ע"א) כמין קליפה כמין שעורה כמין (עפצים) [עפר] תטיל למים, אם נימוחו טמאה. ולא דמי כלל להא [דאמר בפרק כל היד] (ט"ז ע"א) הרואה דם מחמת מכה אפילו בימי נדותה טהורה, רבי אומר חוששין לווסתה דקאמר לחומרא קאמר, לאשמעינן ודאי דאע"ג דאם רואה מחמת מכה, חיישינן שמא דם נדה מעורב בשרואה בשעת טהרה, (אבל הכא) אע"פ שיש לה ווסת מל' לל' כשאר נשים לראייה גמורה, קבעה לה להא, דילמא כשהיא עושה צרכיה תראה, כמו קפצה (י"א ע"א). ואע"ג דתניא (שם) כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה לה ווסת, ונהי דמיקבע לא קבעה [לקפיצות לבד, אבל לקפיצות בהדי ימים קבעה], כדאמר פ"ק דנדה (י"א ע"א) קפצה וראתה קבעה לה ווסת לימים ולקפיצות.
ומה שכתבת שקיבלת (דצחוק מפני) [דצח הוא משני] צדדין, ודם הגליד אינו צח (אינו) אלא מצד אחר, אין לך לסמוך על קבלה זו, דכמה גדולי התלמוד לא היו יודעין בדבר זה, וכ"ש אנו. ובכתמים דרבנן תוכל לסמוך, דקיי"ל בהו (נ"ח ע"ב) תולין בכל מה שיכולין לתלות. ומה שכתבתי למעלה דבחדא זימנא חזיא דם אחר עשיית צרכיה חיישינן מכאן ואילך בפעם ראשונה כשתטיל למים, לכאורה היה נראה דלא חיישינן כיון דבאונס חזיא לא חיישינן, כדתנן פ"ק דנדה (ז' ע"ב) אם ראתה הראשונה באונס אף השניה דיה שעתה, אלמא כל ראיה באונס כמאן דליתא דמי לאחמורי בראיה שאחר כך, אע"פ אין להחמיר בזה מחמת שאנו מדמין, ושלום. מאיר ברבי ברוך שיחיה.
